Logo
 
 

כתבה

 
 
דף הבית > כתבו עלינו > כבד של דגים

עם שחרורה של ירושלים התרחבו בבת אחת מרחבי הנדידה של שוחרי המסעדות המבקשים תמיד כדי מרעה חדשים. ניזונים מזכרונות רחוקים, או מסיפורי "ותיקים", החלו הישראלים פושטים על מסעדות מזרח ירושלים. יותר מכל ענף כלכלי אחר בעיר המזרחית, נתעשת במהרה ענף המסעדות. בעלי המסעדות, עדיין המומים מהתמורה העמוקה, מיהרו להתארגן לקראת הלקוחות החדשים שהציפו את מקומותיהם. רבות מהן השתפצו והתרחבו, אחדות קיבלו שותפים, מנהלים ומלצרים ישראלים, וכן נוספו מספר מסעדות חדשות, חלקן בשותפות עם יהודים מחלקה המערבי של העיר. אולם ככל שגאה הפרוספריטי, כן ירדה הרמה ועלו המחירים. לפיכך קיימות היום במזרח העיר כמה וכמה מסעדות מפוארות יחסית, עם הרבה "אווירה" ו"הבטחות"; מסעדות אשר צורתן ועיצובן משובבים את הלב, אך לא את הקיבה.
מכלל זה מותר להוציא מסעדה חדשה יחסית, הקרויה "דולפין ים" והנמצאת בבעלות משפחה יהודית ממערב העיר (בקצה / רח' רשיד). אחד מיתרונותיה היא העובדה כי לבעלי המקום חנות דגים בשוק מחנה יהודה. בעוד האם והאב מנהלים את המסעדה, מוסיפים הבנים לנהל את חנות הדגים ומספקים למסעדה ממיטב הסחורה. בשעה שגובר הלחץ במסעדה ומתמתנת תנועת הקונים בחנות, קופצים הבנים למזרחה של העיר כדי "לתת כתף" להורים.
"דולפין ים" אינה מסעדה גדולה ועדיין היא רוחצת בחדישותה ובניקיונה. הבעלים עדיין נהלבים וטורחים להעניק ללקוחות מה שקרוי טיפול אישי ולשמוע חוות דעת על טיבו של מטבחם.
*****
כמנה ראשונה, קיבלנו קלאמארי במיץ עגבניות. אישית אנו מבכרים את הקלאמארי מטוגן בפרורי לחם, הנגרס בין השיניים כשהוא קשוי כלשהו. אולם מי שמחבב את זרועות "הדיותן" הללו מבושלות, ודאי ייהנה מהן.
כמנה עיקרית קיבל שותפנו לארוחה דג "בורי" גדול, מטוגן במחבת. לדבריו – טעים ומהנה. אנחנו קיבלנו סיעה קטנה של "סולטאן – איברהים" בודל כמעט בינוני, שהיו סדורים על הצלחת במעגל, מקושטים חגיגית בפלחי עגבניה, זיתים שחורים ומחצית הלימון – צהוב, גדול, בעל קליפה יפה. צורת הסדירה של הדגים עם הגורמים המקשטים דייה לעורר חדווה בלב הסועד. הדגים עצמם הוכנו כהלכה ועשויים לטעום לחיכו של כל מי שאינו סולד ממה שקרוי "ריח דגים", הבולט ב"סולטאן" יותר מאשר ב"בורי", או ב"לוקוס". לשבחם של הבעלים יש לציין כי הם מציעים לשלוף את אידרת – השג בטרם יבוא לשולחנך. מי שאוהב דגים אך מוותר עליהם בגלל טירדת "הקוצים" וטרחת סילוקם – יברך על כך. לא רבות מסעדות הדגים בארץ הזו המציעות שירות כזה, שהוא מקובל למדי במסעדות דומות בחו"ל.
בעוד אנו ממצמצים בשפתותינו, הופיע אחד הבנים והניח על שולחננו "עצם חשוד", כשהוא מזדרז להודיענו שמנה זו היא "און דה האוס". מאחר ואנו עוסקים באנשי דגה, לא חששנו לטעום מהתקרובת הבלתי מוזמנת. המאכל היה טעים, נמס בפה ומהנה. רק לאחר שזרחו עינינו הודיענו הבעלים כי אכלנו כבד של דג הלוקוס, אם יזדמן לנו מאכל זה שנית, לא נהסס לאכול ממנו.
מנה אחרונה – "קרם באוואריה", אמנם אין הוא דומה בטעמו ובמתכונו ל"באוואריה" המפורסמת של "אקרופוליס" בצל אביב, אך כבודו של ה"קרם" הירושלמי במקומו מונח.
לווית טעם מיוחדת מעניקה למטעם הקינוח הזה הציפה המוקצפת והקפואה. ואלמלא חשנו להגדיש את סאת הקלוריות המותרת מטעם שר ההשמנה, קרוב לוודאי שהיינו מזמינים מנה נוספת.
החשבון לשניים – כולל שני בקבוקי קוקה קולה – 17 ל"י ועוד 2 ל"י "שרות", שאינו נכלל בחשבון המקורי, כאן מן הראוי לציין שזהו מחיר סביר מאוד. בכל מסעדה מסוג זה, בעל רמה דומה (ולעתים קרובות פחותה), המחירים גבוהים לעין ארוך.