Logo
 
 

כתבה

 
 
דף הבית > כתבו עלינו > הדולפין שפיתה את קיסינג'ר

כשאומרים על האחרים בני ושרגא רוזנצוויג שהם שוחים בירושלים בעסקי המסעדות "כמו דגים בימים", נובעת המחמאה בעיקר ממומחיותם בעסקי הדגים שהם מסורת במשפחה. לא במקרה השם הנרדף שלהם הוא "המאפיה של הדגים".
ארבעים שנה הם בענף,אף על פי שמעולם לא פרשו רשת או הטילו חכה. אביהם אלכסנדר היה מורה בגרמניה, וכשברח ארצה מפני היטלר ב – 1933, היו לו קשיי קליטה כמו להרבה "יקים" שהתקשו בזמנו לקלוט את השפה העברית. בלית ברירה, נטש את ההוראה ועשה הסבה מקצועית לחנות דגים קטנה שרכש בשוק מחנה יהודה בשארית חסכונותיו.
יהודי ירושלים היו רעבים לדגים. כל עדה והדגים החביבים עליה. האשכנזים דרשו את הקרפיון עבור ה"גפילטע פיש". הספרדים את הברבונית והמוסרי אותם טיגנו באופנים שונים. ירושלים רחוקה מן הים, ובימים ההם שבעתיים. "הבאת הדגים היתה הרפתקאה" – נזכר שרגא שהיה יורד מדי לילה עם אחיו ואביהם לחוף ימה של יפו, כדי לקחת חלק ב"דלאל" – טקס מכירת הדגים למשווקים" – שהיה נערך ב – 2 אחר חצות. התחבורה הלקויה, הכביש המשובש ומשך הנסיעה, חייבו לרפד את הדגים בשכבות קרח מרוסק לבל יצחינו. את שארית הסחורה היו מקבלים ברכבת מפורט סעיד. סמכו על הסוכן המצרי שישלח את המובחרים המבוקשים בשוק הדגים הירושלמי.
מחסני הקירור של משפחת רוזנצוויג היו על הכביש לתל ארזה. זו היתה ממלכתה של האמא שרה. במלחמת השחרור תכפו הפגזות הלגיון הערבי מפסגת נבי סמואל והנסיעה בכביש היתה כרוכה בסכנת הנפשות. מלאי הדגים בחנות אזל ובמחסנים היתה כמות קפואה. שרה רוזנצוויג לא חשבה רגע, תפסה את הטנדר המשפחתי ותחת מטר הפגזים הביאה את הדגים.
עד מלחמת ששת הימים חזרו עסקי הדגים למסלולם. מקורות האספקה השתנו. לא עוד "דלאל" יפואי בחשכת הלילה, כיוון שרוב דייגיה של יפו ברחו. שבתו גם המשלוחים מפורט סעיד. במקומם החלו לבוא הדגים מחיפה ועכו וגם מן הבריכות של משקי "תנובה" שהתפתחו וכמובן מן הכנרת.
המפנה חל ב-1967. ירושלמים מפונקים שחזרו מאירופה, שאלו מדוע לא רואים כאן מסעדת דגים. בני ושרגא גם הם שאלו את עצמם מדוע לא? והחליטו לפתוח את המסעדה הראשונה במזרח ירושלים. מדוע דווקא שם?
"כולם אמרו שהעיר מאוחדת והיהודים צריכים לחיות יחד עם הערבים, אז החלטנו להגשים את זאת הלכה למעשה" – אומר שרגא – "עד שסיפרו לנו על ערבי בעל משרד מוניות שרוצה לעשות עסק. קפצנו על המציאה".
מאז ידעה מסעדת "דולפין" ברחוב אל רשדיה הרבה נחת ומעט צער. היא משכה אליה לא רק לקוחות איני טעם החובבים מעדני דגים, אלא גם מחבלים שניסו לפוצץ את השותפות היהודית – ערבית במטעני חבלה. עקבותיו של כל פיגוע נמחו בשיפוץ מזורז והמסעדה לא שבתה ליום אחד.
המוניטין שלה היה כזה, שבגללו השתכנע הנרי קיסינג'ר לסטות מאחד העקרונות המקודשים שלו בימי כהונתו כמזכיר המדינה האמריקאי. במסעות הדילוגים, ערב חתימת הסכמי הביניים, נמנע במופגן שלא לבקר במזרח ירושלים. אלא שמלוויו ואנשי הבטחון שאכלו ב"דולפין" לא יכלו שלא לשתף את ה"בוס" בחוויה, וכך לקחו אותו לילה אחד למסעדה בסודי סודות...
אכלו שם גם פרנק סינטרה, ליז טיילור, מרק סאגאל, אבל יהודים שומרי מצוות לא באו. הלכו איפוא, ופתחו עסק מקביל וכשר ליד "בית העם" הנושא את שמו של האח "בני". אלא שהדגים כבר לא היו הענף הבלעדי בעסקי המשפחה, אם כי במרוצת השנים החלו גם לייצא דגים, ליוון דווקא החובבת את דג ה"ניס" שגדל בימת ברדוויל, אותו ניתן היה לשווק עד לנסיגה מסיני.
משפחת רוזנצוויג המתפארת, כי אין כמעט מעדן דגים שלא ניתן לקבל במסעדותיה. וכך קבל שרגא ערב אחד כדבר מובן מאליו את הזמנת השולחן מהקונסוליה הספרדתית וגם התחייב להגיש את מאכל ה"פאלייה" שהזמינו הדיפלומטים. רק כשהוריד את השפופרת נוכח שמעולם לא שמע על המאכל. גם "השפים" של בתי המלון הגדולים בעיר לא ידעו אותו. בצר לו הזעיק את המנזר הספרדי שקראה לשתי נזירות קשישות אשר נזכרו במרכיבי התבשיל הזה הכולל דגים, פרי הים, אור בעיקר קיפודי ים.
בשביל להביא את הקיפודים שלחנו ספשל לתל אביב" - מחייך שרגא – "והקונסול הספרדי הודה ש"פאליה" כזאת לא אוכלים אפילו בספרד".